דיסקליימר: טור זה נכתב בלשון נקבה בכוונה, אבל ידידי הגברים, חשוב מאד שגם אתם תקראו!
אני מודה, אני מתוסכלת. כמי שמהווה את הנציגות הנשית היחידה בקבוצת הרכיבה הקבועה שלי אני לא פעם שואלת את עצמי למה... למה יש פחות רוכבות שטח מרוכבי שטח? בכביש למשל, משום מה, המצב שונה ועל אף שמה שאומר לא נבדק מחקרית, אני מתרשמת שעל האספלט יש חלוקה כמעט שווה בין גברים ונשים. מאחר והנושא הזה טורד את מנוחתי החלטתי לנסות להתחקות אחר שורשי הבעיה ולהבין מה הן הסיבות לאי השוויון הזה. אז התחלתי בלשאול את החברות שלי. בפרלמנט בית הקפה הקבוע שלנו זרקתי את השאלה לחלל האוויר. התשובות לא איחרו לבוא והאמת, די מהר התחוור לי ששלוש החברות שיושבות איתי בכל יום שלישי לאתנחתא קפאינית, מייצגות נאמנה את מיטב התירוצים שבנות יכולות להמציא כדי לא לרכוב. "מה את משוגעת" שחה ג', "זה ממש מסוכן!", "נראה לך שאקריב את יום שישי בבוקר?" הוסיפה ח', "יש לי מלא סידורים!", א' תלתה מבט מצועף באוויר, בחשה קלות בקפה ואמרה: "האמת, דווקא הייתי בכייף מנסה, אבל בעלי שיחיה הרי מכור לדבר והוא כל יום שישי נוסע עם החברים שלו, אז מי יטפל בילדים בבוקר?". כפי שאתן רואות הטיעון הנוגע לכושר הגופני לא עלה פה. זה מפני שהאף שחלקנו לא ממש במצב המאפשר לנו לזרוק על עצמנו איזה טייץ ולצאת למרתון תל-אביב, ברור לנו שמי שרוצה – יכולה!