עכשיו תראו, אין לי משהו נגד מוסיקה חלילה, נהפוך הוא. אני אפילו חייבת להודות שבאופן אישי שני הקטעים שהוזכרו לעיל חביבים עלי ביותר, אלא שיש לי בעיה עם דציבלים ועוד יותר מכך, כשהם מהדהדים מקצה עולם ועד קצהו. כל ניסיונותינו להעיר ל-DJ הנמרץ בצורה עדינה שהמוסיקה שלו סבבה, אבל לא רק שלא מאפשר לנו לנהל שיחה, היא אפילו לא מאפשרת לנו לשמוע את המחשבות של עצמנו, נתקלו ב"אתם חייבים לשמוע את הקטע הבא!". זה כבר הגדיש את הסאה, כי אם יש משהו שאני שונאת אפילו יותר ממוסיקה רועשת, זה כשמעבירים לי באמצע השיר...
"דייי עם זההה!" שאגתי במלא גרון מה שהפריח את להקת העורבים שישבה על העץ ונהנתה עד אותו רגע מבילי ג'ואל. "בחייאת רונן, אתה רוצה לשמוע מוסיקה, שים אזניות" פקדתי עליו, "ובינתיים תחליש את הדבר הזה, זה ממש מעצבן!". את שאר הרכיבה העברנו כמו תושבי בית משותף אומללים שמתדפקים על דלת שכנם המוסיקלי שמבטיח להנמיך ואחרי כמה דקות מגביר שוב...
את הרכיבה סיימתי די עצבנית אני חייבת להודות וזה מוזר, כי אני באמת אוהבת מוסיקה וכל מה שנותר לי הוא לצאת בקריאה נרגשת לכל אלו שתולים רמקולים על הכידון: בבקשה תפסיקו עם זה, או אם להיות מדויקת יותר – אם עוד פעם מישהו ירכוב לידי ככה הצלילים היחידים שהוא ישמע הם טינטונים ודי לחכימא ברמיזה ולשטיא – בכורמיזא.