אחרי 5 דקות בערך גיליתי כמה דברים:
- העור שבכפות ידי לא יחזיק עוד זמן רב נוכח ה"גריפים" שהיו קשים ומלאי חידודים חידודים והדרך היחידה לאחוז בהם לאורך זמן היא עם כפפות אזבסט...
- הכיסא עליו ישבתי עזר לי לגלות מגוון רחב של שרירים, גידים ושאר איברים שלא ידעתי שקיימים באחורי... ומאוחר יותר, אחרי קפיצה קטנה ובהשתחרר הבורג המחזיק אותו הוא קיבל לפתע זווית מגוחכת בזכותה חטפתי זפטה איומה בישבן.
- לא נוח באופן כללי, (לא נוח זה תיאור כוללני ביותר למערך שלם של מכאובים, גירודים ושפשופים).
ועוד לא התחלתי לתאר מה קרה אחרי 5 דקות...
הקיצר חזרתי הביתה במצב צבירה לא ברור ומה שכן היה לי ברור זה שעל האופניים האלו אני עולה רק אם אני מחליטה להתאמן לנפילה בשבי הסורי.
השלב הבא היה לשאול מהשכנה המרוחקת יותר, זו שבקצה הרחוב, את אופני הזנב הקשיח שלה שבניגוד לראשונה, מחזיקה את האופניים בתוך הבית. העובדה שהיא די החמיצה פנים כשביקשתי ממנה סיבוב התרשמות עליהם וגם טרחה לעשות לי תדריך שלא היה מבייש את סיירת מטכ"ל לפני יציאה לטהרן, גרמו לי להתוודע לראשונה לקשר העמוק שיש לבעלי אופניים עם גולם הברזל הזה מה ששעשע אותי בזמנו מאד.
ההבדל בין הרכיבה על אופני המדבקה הפשוטים לבין זו שעל הזוג של החמוצה מקצה הרחוב היה ת ה ו מ י !!! פתאום נוח לשבת, נוח לדווש, והרכיבה הפכה לתענוג!
מובן שאחרי כחודש חיפשתי אופניים לעצמי!
בדחילו ורחימו פניתי לחברתי, כן ההיא מתחילת הסיפור, שהרימה גבה (יש לה גבות מחוברות) והסכימה ללוות אותי בדרכי לרכישת אופניים. שיתפתי את המשפחה בהחלטה ואחרי משא ומתן אף החלטנו על תקציב (יש לציין שבמעמד זה הוחתמתי על חוזה דרקוני המחייב אותי לרכוב יום בשבוע לכל הפחות אחרת ייתרם גופי למדע בעודי בחיים). כשבישרתי בצהלה לחברה על ההישג ונקבתי בסכום היא רק עקמה את האף וסיננה בנרגנות שביחס לסכום שגייסתי, אפשר לקנות אולי רק את הבולם הקדמי שמותקן על האופניים שלה ויישאר עודף לחטיף אנרגיה או בעברית - שמשהו "טוב" לא אוכל לקנות... לא נתתי כמובן לשוויצרית להתנשא עלי והתחלתי לחפור במודעות היד השנייה עד שפגשתי את הזוג הראשון האמיתי שלי... ממש מציאה, מרופא (באמת!)
אבל מכאן רק התחילו ההוצאות....
צדק מי שאמר שכשנכנסים לענף הזה יש לקחת בחשבון תקציב נוסף עבור ציוד, השווה לפחות לסכום בו רכשת את האופניים. ומכאן התחלתי להתגלץ' במדרון החלקלק של רכישות, שדרוגים וסתם חשקים אינפנטיליים מעולם חוסר היכולת לדחות סיפוקים... קולקציות על גבי קולקציות של בגדי רכיבה, תיקי מים למכביר, קסדות בשלל גוונים, כפפות כמובן, מגינים, נעליים, ועוד לא התחלנו לדבר על הבולמים, הגלגלים וכל השאר...
כיום חברותי מחמיאות לי דרך קבע על האופן בו צמצמתי את ההיקפים.
לא, לא בגלל הרכיבה, פשוט מפני שאני יושבת ימים ולילות מול המחשב, כחושה וחיוורת מחוסר שינה ומזון בחיפוש אחר עוד פדל, שרשרת, קראנק, בווווולם, גריייפיייים, מה? כן ד"ר לוי לקחתי את התרופות, כן... נשבעת לך הנה תראה מאחורי הלשון! לא... אל תקרא להם... לאאאאאאאאא! הנה באו האנשים עם החלוקים הלבנים והמזרק!!!
ודבר אחרון, שלא תעזו לבקש ממני סיבוב כי אין מצב שתקבלו!