גם כשהתבגרה קצת, הילדה לא ממש דחתה סיפוקים וחדשות לבקרים צצו גחמות חדשות שעלו להוריה בבריאות ולא מעט כסף. מעת לעת, הייתה בוחרת בתחום התעניינות חדש ולמרות שעדיין לא נרשמה אפילו לחוג, הייתה עומדת על כך שכל האביזרים הדרושים לצורך התמקצעות בו יופיעו ומיד כתנאי מקדים. היה זה בכיתה ז` כשביקשה להפוך לג`ודוקה. עוד לפני השיעור הראשון השתרכה אמה בחוסר חשק מופגן אל חנות הספורט על מנת לקנות לה חליפה תקנית. אבל החליפה היקרה לא עברה אפילו כביסה אחת שכן בשיעור השלישי ילדה אחת מכיתה ח` פיצצה לה את הצורה ובשל העלבון הצורב סירבה מאז בתוקף להסתובב ברדיוס של פחות משני ק"מ מהמתנ"ס. לאחר שהפנימה שבלהרביץ היא לא משהו עברה לתחום עדין יותר- נגינה. מהר מאד הפך בית המשפחה הקט לסניף של "כלי זמר" וערמת כלי הנגינה הלכה וגדלה - חלילית, גיטרה, מנדולינה, אקורדיון, סקסופון ולבסוף נגרר אל חדרה אחר כבוד - פסנתר.
הייתי יכולה להפליג עוד ועוד בתיאורים מזוויעים של אביזרים שונים ומשונים שמצאו את עצמם די מהר מחלידים בעלית הגג אך ברור לי כי הבנתם את הרעיון.
ד` גדלה, התבגרה, יש לה כבר משפחה משלה והחיים התנהלו על מי מנוחות בסך הכל,
אבל אז הגיעו האופניים.....
ד` מצאה עצמו שוב חשה את אותו דגדוג בקצות האצבעות, את הפרפרים בבטן ואת הצורך הנוראי "שזה יהיה עכשיו" ממש כמו אז מול החנות במחנה יהודה... ד` מצאה את עניין האופנים מקומם בשל העובדה שהם מורכבים מכל כך הרבה חלקים ולכל ברזל, בורג או רכיב יש בן דוד "נחשב" יותר וכמובן, יקר הרבה יותר מה שמשפר לך את רמת הרכיבה ולבעל חנות האופניים את רמת החיים....
ד` החלה במלאכת השדרוג במרץ אלא שמהר מאד הבין בן זוגה שאם תמשך מגמה זו עוד חודש חודשיים יעברו לגור באוהל ויאכילו את ילדתם חולדות ממולאות שיצודו במו ידיהם. מובן ששיחת ה"איפוס" לא איחרה לבוא ו ד` נותרה המומה... היא ממש, אבל ממש הייתה צריכה להחליף עוד כמה דברים, אך ברור היה שהשתטחות על הפרקט תוביל אותה מקסימום לאשפוז כפוי. ד` הייתה חייבת לנקוט בשיטה אחרת.
היא ניצלה את יכולותיה הנשיות וכצייד ארבה במחשכים, כל גופה דרוך לקראת הזינוק, ממתינה לרגע המתאים. כל בר דעת יודע שלבקש מהבוס העלאה במשכורת בדיוק כשבבוקר נשפך עליו הקפה, שוטר נתן לו דו"ח וחבר המנהלים זימן אותו לישיבה בגין הירידה במכירות זה רעיון גרוע ו ד` שמכירה כבר את העסק המתינה ליום בו הבנזוג יהיה במצברוח זחוח מספיק כדי להסתער.
במתק שפתיים הייתה מסבירה לו ארוכות על יתרונותיו של בולם זה, מפליגה בשבחו של המעביר ההוא, מתארת בעיניים נוצצות כיצד זוג הפדלים יהפוך אותה לרוכבת מיומנת יותר וכשהייתה נתקלת בהתנגדות מייד הייתה שולפת את ה"אס" ופוצחת בנאום קורע לב בנושא הבטיחות. "הרי אתה לא רוצה להישאר אלמן", בסוף הוא היה מהנהן, ושולחת אותה מעליו בחוסר סבלנות ומפטיר "אני מקווה שבזה סיימנו".
כך הצליחה ד`, תוך זמן קצר ביותר יש לומר, להחליף כמעט כל חלק באופניה והצטייד בכל האביזרים הנלווים שקצרה היריעה מלפרטם וסוף סוף הגיע הרגע המיוחל בו גלגלה לפניה את יצירת הפאר הפרטית שלה משל הייתה אנייה המחליקה מתוך המספנה לראשונה אל מימי האוקיינוס ויצאת אל "רכיבת הבכורה". ד` אפילו האמינה בלב שלם שלא תדרש לשמוע שוב את ה"אני מקווה ש....." ושהפעם באמת, אבל באמת גמרנו....
ואז נשברה לי האוזן של המעביר.
ושלא תעזו אפילו לחשוב על להטיף לי!